עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
אני הורקרוקס בודד, חתיכת זכוכית ממראה שבורה.
אבל גם ההורקרוקס פועם וחי,
וגם פיסת המראה היא מראה בפני עצמה.
-
ואם זה לא ברור, אתם מוזמנים לשאול אותי עוד.
על עצמי, עלינו, על DID ועל העולם.
חברים
Ladyoftheflowersשילהlea lhaunted princessילדאישDor Schneider
broken wingsמואנהIM ALedya
ארכיון
לנצח אהיה...
•  אובססיבית
•  בעלת פחד קהל
•  בררנית באוכל
•  דאגנית
•  חולמנית
•  טובה עם מילים
•  טיפוס לילי
•  לא כועסת בקלות
•  לא ממוקדת כל כך
•  מגזימה לפעמים
•  דיסוציאטיבית
•  סובלת מאינסומניה
•  פרפקציוניסטית
•  פסנתרנית
•  צבעונית :)
•  שמה לב לפרטים קטנים
•  שתקנית
•  פוסט טראומתית
•  מעדיפה מבטים על מילים
חלומות קטנים...
•  להתאים אליי את הגוף
•  טיול רגלי באירלנד
•  טיול רכבות באירופה
•  לגדל זיקית
•  לדובב
•  לדעת לדבר 10 שפות שונות
•  להיות מסוגלת לנגן הכל משמיעה
•  כל הבלדות של שופן
•  לזכור את כל החלומות שלי
•  לזרוק לים מכתב בבקבוק
•  ללכת ברגל למקום רחוק
•  ללמוד לרקוד
•  להתאהב שוב
•  לעבוד בעבודה רצינית
•  להגיע לאי שבספייס
•  לא להתבייש בנו
•  לא להתבייש בעצמי
•  לא להתבייש במקס
•  לשתוק במשך חודש שלם
•  סולו בקנטטה של באך
מעולם לא...
•  אהבתי קפה
•  אכלתי דג
•  אכלתי פלפל חריף
•  בכיתי ב"מלך האריות"
•  ברחתי מהבית
•  שנאתי
•  דיברתי ברדיו
•  החלקתי על הקרח
•  הייתי באמריקה
•  הכיש אותי נחש
•  הלכתי על פסי רכבת
•  הסתפרתי קצוץ
•  טסתי בכדור פורח
•  ניגנתי בכלי מיתר
•  עצרה אותי משטרה
•  שחיתי בעירום
•  רציתי לעשות סקס
•  רכבתי על סוס
•  קראתי מחזה של שייקספיר
•  הייתי במודעות משותפת עם גבר
חוסר אונים נרכש.
20/07/2019 23:25
סיציליאנה
יש אצלנו במכלול מישהי שמאוד מתעניינת בפסיכולוגיה וקוראת הרבה בנושא.
בזמן האחרון התכתבנו קצת על דברים שהיא קראה, והיא סיפרה משהו שגרם לי לחשוב הרבה.
היא דיברה על תופעה שנקראת "חוסר אונים נרכש".

אני אתאר לכם ניסוי, קצת מרושע, אבל תישארו איתי בבקשה.
שמו עכבר בתוך מתקן שמורכב משני כלובים מחוברים עם מחיצה נמוכה בינהם.
מדי פעם באופן אקראי נדלקת נורה.
שנייה אחרי שהנורה נדלקת, הכלוב בו שהה העכבר מקבל שוק חשמלי, והכלוב השני לא.
העכבר לא רוצה להתחשמל אז הוא לומד להימנע, ולעבור את המחיצה כדי לא לחוות את השוק החשמלי.
מהר מאוד הוא מבין שהנורה היא סימן מקדים למשהו רע שיבוא,
ובורח לצד השני עוד לפני שהדבר הרע קרה, הוא למד להימנע ממנו.
זה נקרא למידת הימנעות.

בניסוי אחר לא השתמשו בנורה, אלא ישר חישמלו את אחד הכלובים.
העכבר למד לזהות את התחושה הלא נעימה של החישמול עוד בשלבים הראשונים שלה,
ומיד לקפוץ לכלוב השני, לפני שהכאב מחמיר.
בשנייה שהעכבר עבר הכאב נפסק, והעכבר למד את הדרך לסלק מעליו את הכאב הזה.
זה נקרא למידת בריחה.

בשני המקרים העכבר יכל לשלוט בגורלו.
הוא ידע אילו סימנים מהסביבה מבשרים על משהו רע שעומד להגיע,
או על משהו רע שממש עכשיו מתחיל,
והוא למד התנהגויות שייאפשרו לו לצמצם את הכאב שהוא חווה או להימנע ממנו.

עכשיו תדמיינו ניסוי אחר, בדיוק באותה המערכת.
אבל הפעם (לא משנה אם יש או אין נורת אזהרה), שני הכלובים מחושמלים.
העכבר יכול לקפוץ מצד לצד כמה שהוא רוצה, אבל הוא עדיין יתחשמל.
הוא יכול לדעת שהגירוי הזה מגיע ומתחיל, שהכאב מתקרב אליו,
אבל אין שום פעולה שהוא יכול לבצע על מנת להקל על הכאב או להימנע ממנו.
מה העכבר לומד במקרה הזה, אתם שואלים את עצמכם?
במקרה הזה העכבר לומד שהוא חסר אונים. שאין לו שליטה על גורלו.

העכברים מהניסוי הזה הראו סימנים דמויי דיכאון,
הם היו אדישים ולא פעילים.
וגם כאשר העבירו אותם למערכת שבה רק אחד הכלובים מחושמל,
הם כבר לא ניסו לעזור לעצמם.
הפעם כבר הייתה להם אפשרות לחמוק מהכאב, אבל הם אפילו לא העלו אותה על דעתם.
הם נשארו במקום וספגו את הכאב במלואו, כי הם למדו שהוא לא בשליטתם.

למה רציתי לספר לכם את זה?
מי שקורא פה קבוע יודע שאני מתמודדת עם DID (הפרעת זהות דיסוציאטיבית),
וזו למעשה "פציעה" של המוח שנגרמת מטראומה ממושכת בילדות.
וכאן הסיפור שלי מתחבר לסיפור של העכברים, שאני חושבת עליו בלי סוף.
אם שמים ילד מול טראומה ממושכת, זו בעצם בדיוק המערכת של הניסוי השלישי,
ובדיוק כמו שהעכברים למדו, ככה גם הילד ילמד שהוא חסר אונים.
שהוא לא יכול לשלוט בגורל שלו,
שהכאב יבוא בין כה וכה,
ולא משנה איך נתנהג ומה נעשה,
זה נקבע על ידי כוח חיצוני שאין לנו שום השפעה עליו.
התחושה הזאת היא מאוד קשה, והילד משלים עם גורלו ונכנע.
ואז מתפתחים דיכאון ואדישות,
ואז עוד יותר קל לדמות המתעללת לשלוט בילד ולעשות בו מה שהיא רוצה.
ככה נוצר כדור שלג של טראומה וחוסר אונים שמאכילים אחד את השני.
והדימוי העצמי ברצפה כי אתה לומד שאתה באמת חסר אונים לגמרי,
אתה אפס חסר ערך, לא קשור לעולם, חווה אותו בצורה מנותקת עד כמה שאתה יכול.
חוסר האונים משתלט על כל החיים שלך ואתה לא מאמין בעצמך יותר.

אם אני נראית לפעמים מבחוץ כאילו אני דיכאונית, או וותרנית,
כאילו אני אפילו לא מנסה להרים את עצמי,
(ואני לא היחידה במכלול שלנו שיש לה נטייה כזאת),
זה בגלל שלמדתי חוסר אונים במשך תקופה ארוכה,
וכל המוח שלי מעוצב דרך חוסר האונים הזה שנלמד.

מצד אחד לקרוא את הסיפור על העכברים עשה לי רע.
זה גרם לי לחשוב.
להבין שאני בעצם מתפקדת כמו חיה.
אבל גם היה פה מסר חיובי.
אני יודעת שאני לא באמת דיכאונית או וותרנית,
אלא למדתי שאני חסרת אונים,
ועכשיו אני יכולה ללמוד הפוך.
כי אני יודעת שמה שלמדתי בעבר מעוור אותי,
ושהפעם לא כל הכלוב מחושמל.
המערכת שאני נמצאת בה היום היא לא המערכת שהייתי בה פעם, שבה לא שלטתי בגורלי!

איך העכברים בניסויים הראשונים למדו להתמודד או להימנע?
1. הם ניסו למצוא סימנים מקדימים שמרמזים על החישמול.
2. הם נקטו פעולה.
3. לפעולה הייתה תוצאה חיובית, הם לא חוו כאב.
אז אני צריכה ללמוד טוב טוב מה הטריגרים שלי,
מה עושה לי רע, איפה אני כואבת וחלשה.
אני צריכה להתנסות בתגובות שונות.
ולזהות מה גורם לי להרגיש טוב ולהתמיד איתו.
אסור לוותר מראש.
ההרגשה שהכל אבוד היא לא אמיתית,
היא הייתה אמיתית בעבר ועכשיו היא כבר לא.
אני יכולה לעזור לעצמי ולעשות למען עצמי.

זהו, היה לי חשוב לשתף את זה.

-סיציליאנה
8 תגובות
שאלון.
18/07/2019 18:21
סיציליאנה
אני מגיעה לבלוג הזה בעיקר כדי לפרוק,
ורואה שהרבה פעמים הפוסטים שלי עצובים או כועסים...
חשבתי להעלות משהו נחמד, שאלון היכרות שמצאתי באינטרנט.
סתם לכיף. פעם היו עושים הרבה כאלה בבלוגים.
מי שרוצה מוזמן לקחת ולענות גם,
אני אשמח להכיר עוד אנשים מהקהילה פה :]


שעת תחילת השאלון: 17:55
1. שם: סיציליאנה
2. גיל: 15-17, מתחלף בטווח הזה.
3. תאריך לידה: 1 במרץ.
4. כינוי: סיס, ס'.
5. תכונה טובה: רגישה מאוד.
6. תכונה רעה: רגישה מאוד.
7. חולשה: תחושת אינדיבידואליות, הרבה פעמים אני מרגישה לא לגיטימית.
8. אובססיות: לא נוגעת בפסנתר עם ידיים מלוכלכות, חייבת לרחוץ אותן לפני כן.  יש גם כמה אובססיות שקשורות לאוכל ומשקל, לא ניכנס לזה עכשיו.
9. פאדיחה: יש לי בלי סוף. יותר קל לספור את הדברים הלא מביכים שעשיתי מאשר את הכן מביכים.
10. כאב: כרגע כאב ראש. יש לי הרבה כאבי ראש, וזה די נפוץ ב-DID.
11. משאלה: למצוא אהבת אמת.
12. זיכרון רע: יש מלא. אני חושבת שאחד הזכרונות הכי גרועים שלי הוא משהו שהיה בבית של דודה שלי כשהייתי קטנה יותר, ואני מעדיפה לא לכתוב עליו.
13. זיכרון טוב: כשעשיתי את הבגרות במוסיקה האקס שלי (אז היה בן זוג) ליווה אותי למבחן, חיכה לי עד שאני אסיים, וכשסיימתי אז הלכנו לים וישבנו שם עד הלילה.
14. זיכרון הילדות הכי חזק שלך: הריחות והצבעים של המרפאה, דקירות של עירויים.
15. געגוע: לחברים מהתיכון.
16. פחד: שהגוף יגיע לנקודת זיקנה שהדיסוציאציה שלי כלפייה תהיה חזקה מדי, ואני פשוט אפסיק לצאת.
17. את\ה לעולם לא רוצה לשמוע שוב: מנוע של קלנועית.
18. קמיע [אם יש]: צדף שמצאתי לפני הרבה שנים וקשרתי לשרשרת על חוט.
19. החג האהוב עליך: ראש השנה.
20. אוכל מועדף: ענבים, תותים, תפוחים חמוצים.
21. המאכל שאת\ה שונא\ת ובחיים לא תסכימ\י לאכול: דגים.
22. שתיה מועדפת: מים.
23. קינוח מועדף: ענבים.
24. ממתק מועדף: שטיחים.
25. עוגה מועדפת: לימון.
26. צבע מועדף: טורקיז.
27. חיה מועדפת: זיקית.
28. חיית מחמד [אם יש]: אין.
29. ספורט מועדף: כדורעף.
30. מספר מזל: 52.
31. ספר: "דוקטור ז'יוואגו" של בוריס פסטרנק.
32. סרט דיסני מועדף: פוקהונטס.
33. סרט: אהבה זה כל הסיפור.
34. שחקנ\ית: אלן ריקמן ז"ל.
35. זמר\ ת: אנה נטרבקו.
36. סדרה מעודפת: הוחלפו בלידתן.
37. מקצוע אהוב: תולדות המוסיקה.
38. מקצוע שנוא: פיסיקה.
39. מקום בעולם: חוף געש.
40. המעשה הכי נועז שעשית: שרתי סולו בקונצרט בחו"ל.
41. המעשה הכי טיפשי שעשית: שרתי סולו בקונצרט בחו"ל.
42. פריט לבוש מועדף: גרביים.
43. ההמצאה של כל הזמנים: מדרגות.
44. עונה [חורף, סתיו, אביב, קיץ]: סתיו.
45. את\ה מאמינ\ה בגורל? כן.
46. את\ה מאמינ\ה באלוהים? נראה לי שלא.
47. גלידה- בכוס או בוופל? בכוס.
48. שקיעה או זריחה? שקיעה.
49. בליינד דייט- בעד או נגד? בעד.
50. ג'ינס או סתם מכנס? ג'ינס.
51. בזבזנ\ית או חסכנ\ית? חסכנית.
52. מלפפון או עגבניה? עגבנייה.
53. קור או חום? חום.
54. לישון או לקום? לקום.
55. חוף או הרים? חוף.
56. קרמבו- וניל או שוקו? וניל.
57. תות או בננה? תות.
58. חולצה מכופתרת או רגילה? רגילה.
59. שיר שגורם לך לצחוק: Beef Jerky- Cibo Matto
60. שיר שגורם לך לבכות: הבלדה הרביעית של שופן (לא שיר, אבל הכי מתאים כאן).
61. השיר של כל הזמנים: סיציליאנה של פורה, בגרסה המתוזמרת.
62. שיר שמזכיר לך את האדם שאת\ה אוהב\ת: הקונצ'רטו לפסנתר של שומאן.
63. שיר שאת\ה רוצה שיושמע בחתונה שלך: Only Hope- Mandy Moore.
64. שיר שאת\ה רוצה שיושמע בהלוויה שלך: ה"לקרימוסה" מהרקוויאם של ורדי.
65. שיר שאת\ה אוהב\ת היום, אבל לא היית מכיר\ה אותו אילולא חבר: הפוגה של שופן.
66. איך היית מתאר\ת את עצמך [חיצנית, התנהגותית וכו'..]? אני נראית שקטה מאוד, אבל כשמכירים אותי מגלים שאני גם יודעת לצחוק, והרבה. אני קצת רגישה מדי, אם אני נכנסת לסערת רגשות תנו לי רגע וחיבוק.
67. שמות החברים הכי טובים שלך: אייל, בורדו, אור.
68. הגלידה הכי טעימה? רום צימוקים.
69. מהן התכונות שאת\ה הכי מעריכ\ה בחבר\ה הכי טוב\ה שלך? סבלנות.
70. מתי התחברת לראשונה לרשת? בגיל עשר בערך.
71. לאילו אתרים את\ה גולש\ת כשמשעמם לך? לומוסיטי, ישראבלוג, יוטיוב.
72. באילו פורומים את\ה קורא באופן קבוע? קבוצות של DID בפייסבוק, קבוצות של מוסיקה קלאסית. 
73. מה הכינוי שלך ברשת ומה הסיפור שמאחוריו? הכינוי שלי ברשת הוא סיציליאנה וזה גם השם שלי. לא תמיד קראו לי ככה, אבל שיניתי לעצמי את השם. זה סיפור שאספר עליו יותר בהרחבה בבלוג יום אחד, אבל זו הייתה מין היטהרות מול עצמי. השם שלי הגיע עם הרבה חוויות ואסוציאציות שליליות. השם "סיציליאנה" הוא מאוד אני, והבחירה של שם לעצמי הייתה סמלית בשבילי, כי אני לוקחת על עצמי אחריות ואני שייכת לעצמי.
74. אהבה ממבט ראשון- יש חיה כזו? בטח!
75. באיזה פורומים אתה? השאלה הזאת הייתה כבר :)
76. כשמישו\מישי מאוהב\ת בך, ואת\ה לא אוהב\ת אותו\אותה, איך זה משפיע עליך? אני מרגישה נורא אשמה.
77. מה הדבר הכי מושך לדעתך אצל בני המין השני [ממבט ראשון כמובן]? עיניים, כפות ידיים.
78. יש לך חבר\ה? לא :/
79. כמה אחים ואחיות יש לך? פיסית 2 אחים, אבל מנטלית יש לי משפחה מאוד גדולה של האנשים שאני חולקת איתם את הגוף.
80. אם אחיך\אחותך לא היו קרובי משפחה שלך, אלא סתם אנשים בגילך, היית מתחבר\ת איתו\איתה? למה? כנראה שלא הייתי מתחברת איתם. מערכת היחסים שלי עם אח שלי מורכבת מאוד, והוא משפיע על אחותי, היא יותר בצד שלו מאשר בצד שלי. אז לא.
81. מה הדבר הראשון שאת\ה עושה ברגע שאת\ה קמ\ה בבוקר? פותחת את התריס.
82. מה הדבר האחרון שאת\ה עושה לפני שאת\ה הולכ\ת לישון? מתכתבת עם אנשים.
83. מה התחביבים שלך? נגינה, צילום.
84. את מי היית לוקח\ת לאי בודד? פסנתר.
85. כשאת\ה נוסע\ת למספר ימים, מהם הפריטים שלעולם לא תשכח\י בבית? אטמי אוזניים, צעיף, אוזניות.
86. אם היית חיה, איזו חיה היית בוחר\ת להיות? הייתי בוחרת להיות סוג של ציפור שנודדת בחורף.
87. מה את/ה הכי אוהב את הבוקר את הצהריים או את הערב? בוקר.
88. מה הדבר שאת\ה הכי רוצה לקבל? מכונת זמן.
89. מהי הארוחה המועדפת עליך ביום? [בוקר, צהרים, ערב, שאר ארוחות בשמות לא ידועים] ערב.
90. אם היית מוצא\ת להורג, מה הייתה הסעודה האחרונה שהיית מבקש\ת? פרוזן יוגורט עם מלא תוספות.
91. מהו החפץ הכי חשוב לך? ערימת מכתבים קשורה בסרט ששמורה לי במגירה.
92. מי החברים שלך באינטרנט? יש כמה אנשים בבלוגים כאן שאני עוקבת אחריהם קבוע. חוץ מזה אין לי הרבה חברים באינטרנט.
93. מתי הייתה הפעם האחרונה שתרמת מזמנך לקהילה? עזרתי לארוז חבילות מזון לחגים בשנה שעברה.
94. מתי הייתה הפעם האחרונה שעזרת לזר? לפני כמה שבועות עזרתי לאישה עיוורת למצוא את דרכה בתחנת רכבת.
95. מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרת למישו קרוב אליך, שאת\ה אוהב\ת אותו\אותה, סתם.. בשביל שידע? היום.
96. מה את\ה רוצה שיכתבו על המצבה שלך? נתגעגע.
97. ברגע זה ממש, עם מי את\ה רוצה להיות ואיפה? בים עם בורדו.
98. אם היית יכול\ה להחזיר את הגלגל אחורה, איזו נקודה היית משנה בהיסטוריה הכללית והאישית שלך? הייתי מעבירה אותנו דירה מתי שהייתי תינוקת, וגדלה במקום אחר, לא איפה שגדלתי.
99. אם היית לך אפשרות לגור במקום אחר בעולם, איזה מקום זה היה? באירלנד.
100. ואחרון חביב-
את\ה והאדם היקר לך בעולם עומדים בפני מוות בטוח, ורק אחד מכם יכול להישאר בחיים,האם תהיי\ה מוכנ\ה שהוא\היא ימות למענך? שאלה בלתי אפשרית. אם שנינו היינו במצב הזה אני חושבת שהיינו מדברים על זה.
שעת סיום השאלון: 18:20.


זה היה נחמד :]


-סיציליאנה
16 תגובות
החוויה שלי עם דיספוריה.
11/07/2019 12:36
סיציליאנה
# זהירות פוסט ארוך!

לכל אחד במכלול יש קשיים אחרים.
יש כאלה שהזכרונות הם הדבר שהכי קשה להם,
יש כאלה שהשיכחה,
יש כאלה שחוסר השליטה,
וכאלה שחוסר הפרטיות.
כל אלה קשים לי במידה כזו או אחרת,
אבל אחד הדברים שהכי קשים לי זה הדיספוריה.
ועל זה אני רוצה לכתוב היום.

מה זה בכלל דיספוריה?
זו הרגשה של חוסר שייכות לגוף,
שהגוף שלך הוא לא את,
ולא מתאים לאיך שאתה תופס את עצמך.
ומתוך זה זה מאוד פוגע בביטחון העצמי.
כי זה לא אני,
זו תחפושת מגושמת שצריך להפעיל,
לא נוח לי.
מי אני?
מה אני בכלל?
אם אני רק התודעה שלי, אז אף פעם לא יהיה לי "בית" פיסי?
אם אני רק הגוף שלי, ואני לא מרגישה שייכת אליו,
אולי אני לא קיימת?
אם אני שילוב של שניהם,
האם אני אי פעם אצליח לחיות בשלום?
הגוף נמצא שם. הוא נוכח.
אי אפשר להתעלם ממנו או להיות עיוורת אליו.
הוא שם והוא מחליט,
ואני בתוך זה... פשוט חסרת אונים.

אני יודעת שהרבה אנשים לא אוהבים את עצמם,
לא מרגישים בנוח עם משהו בחיצוניות שלהם.
אבל זה לא המקרה בדיספוריה.
זה לא שאני מרגישה אי נוחות עם משהו שמזוהה בתור עצמי,
ו"אני רוצה לרזות כי אני שמנה", "אני רוצה גומות חן כי אין לי".
בדיספוריה, זה בכלל לא מרגיש כמו עצמך.
אז זה לא משהו שאני רוצה לשנות בעצמי,
אלא זה הרצון לחוות את עצמי בכלל.
וזה ממש גורם לאומללות,
לא להיות אני,
לא להיות בגוף הנכון.

לפעמים הדיספוריה קשה כל כך שהיא גורמת לניתוק,
אבל זה די נדיר אצלי,
כי אני כן מאוד רגילה להיות בגוף.
זה לא יוצר הזדהות,
אבל זו מכונה שלמדתי להפעיל.

למרות זאת, עדיין יש רגעים של הלם.
שאת עוברת ליד מראה או חלון עם השתקפות,
ואפילו לא מבינה שזו מראה כי את לא מכירה את מה ששם.
אני יודעת בהיגיון שזה הגוף,
אני יודעת גם שזאת מראה,
אבל כשזה קורה בזווית העין ולא חושבים על זה,
ופתאום נבהלים מתנועה של בן אדם,
ואז את מבינה שאת זו שזזה,
ונהיה מבלבל ולא נעים.
להסתכל במראה ולראות מישהי זרה.
להרגיש כבדה ועצומה,
כי הגוף הזה הרבה יותר גדול ממה שאני מזהה את עצמי.
הידיים ארוכות,
מוזר לשלוח אותן ולתפוס בדברים.
יש גם כתפיים רחבות, אגן מאוד נשי,
סממנים שאני לא משייכת לעצמי ומוזר לי ללבוש על עצמי.

ואחד הדברים שהכי קשים לי עם המימדים,
זה הקושי שבלהרגיש מוגנת.
בספייס אני קטנטנה.
הגובה שלי בערך מטר וחצי,
ואני שוקלת 34 קילוגרם.
הגוף הרבה יותר גבוה ושוקל כמעט כפול.
כשאני זזה בספייס אני מרגישה קלה.
קל לי שיחבקו אותי,
קל לי להיבלע לתוך מישהו אחר,
ואני מאוד מחפשת את זה, להיות קטנה ומחובקת.
לפעמים מרימים אותי בצחוק,
וזה דווקא משהו שאני לא אוהבת,
אבל הגודל שלי הוא חלק מהזהות שלי.
וכאן זה נלקח ממני.
כאן, אם אני רוצה לחבק מישהו,
אני לפעמים הצד הגדול יותר,
ואז קשה לי להרגיש עטופה ומוגנת,
כי התפקיד שלי הוא דווקא לעטוף,
וזה לא כל כך אני.
לפעמים אני נורא צריכה את המגע המגן הזה ואין לי מאיפה לקבל אותו,
לא בעוצמה שאני רגילה,
פשוט כי אני גדולה מדי.
כי גם כשמחבקים אותי ועוטפים אותי,
זה לא מוחלט ועצום כמו שאני רגילה לחוות את זה על הגוף שלי, הקטן.

בספייס יש לי מלא שיער,
תלתלים בלונדיניים וארוכים,
וקצת נפוחים,
וקצת לא מסתדרים.
כאן יש לי שיער חלק ושטוח,
ואולי מאוד נוח להפעיל את זה
אבל אין לי מאחורי מה להסתתר,
אין לי במה להתכסות ולהרגיש בטוחה,
אין לי איך להתחבא מעצמי,
מהפנים האלה שאני לא מכירה בכלל.
אז לכל המתולתלות שאומרות: "הלוואי שהיה לי שיער חלק",
אולי. אבל אל תשכחו שהתלתלים הם חלק ממי שאתן,
ואם פתאום הם ייעלמו אולי לא תכירו את עצמכן.

בתקופות יותר קשות הדיספוריה הייתה מתפרצת אצלי בסימפטומים של הפרעות אכילה.
יש עוד ענייני רקע שקשורים להפרעות אכילה,
אני ארצה לכתוב על זה יום אחד אבל לא רק בהקשר של דיספוריה.
אז עכשיו אני אקצר.
חלק מהעניין בהפרעת אכילה זה לקחת בעלות על הגוף,
לקשר בין פעולה ותגובה, לנסות להבין שזה שלי,
וגם לשלוט קצת יותר במראה,
להקטין אותו כדי להיות יותר דומה לעצמי.
היו לנו תקופות קשות עם זה.
אני יודעת שעשיתי הרבה נזק, והיום אני מאוד משתדלת שלא לעשות ככה.

עוד דבר שהוא לא בדיוק דיספוריה אבל קשה במסגרת דומה,
זה חוסר התאמה לגיל,
והציפיות של אנשים שלא מכירים או לא יודעים עלינו
שאני אתנהג כמו הגיל של הגוף,
ואכזבות או כעס כשיש לי הצפות רגשיות.
אומרים לי דברים כמו "אל תהיי כזאת ילדה"
או "הדברים האלה אמורים לעבור לך אחרי גיל ההתבגרות".
זה תמיד צורם לי.
כי... מה לעשות, אני בגיל ההתבגרות,
גם אם לא רואים.
וגם זה מאבק קשה,
וגם להיות בגוף לא שלי זה מאבק קשה,
וגם לזכור את מה שאני זוכרת מהחיים שלי זה מאבק קשה,
אני לא מנסה לתרץ,
אבל בבקשה תוותרו לי קצת. אוקיי?


-סיציליאנה
8 תגובות
קשה לי עם אמא שלי.
04/07/2019 17:55
סיציליאנה
אין מישהי שלא אומרת את זה, אז זה כנראה סתם פוסט מתבכיין.
אבל מאוד קשה לי איתה לפעמים.
על אבא שלי אני לא אתחיל לדבר אפילו.
הוא לא מבין את ה-DID ובטוח שהכל הצגה.
ואומר דברים מאוד מעליבים בגלל זה.
הקשר בינינו קר.
אמא שלי כן לוקחת את המצב ברצינות,
ואולי בגלל זה אני מצפה ממנה ליותר ואז גם מתאכזבת יותר.

כשנולדה לה בת היא קראה לה ד'.
ובאופן טבעי חלק מאיתנו מזדהות עם השם הזה וחלק לא,
ובאופן עוד יותר טבעי, מי שנמצאת הכי הרבה בחוץ מזדהה איתו.
היה לה פחות פנאי למשבר זהות,
היא אפילו לא ידעה שאנחנו קיימים הרבה זמן.
והיינו מסתתרים.
הייתה לה כמעט עשרים שנה חוויה של בן אדם יחיד ובודד,
והשם שלה תמיד היה ד' כי ככה קראו לה ואין שום שאלות.
וזה לא שהיא הייתה לבד, פשוט היא לא ידעה שהיא לא.
אבל מתוך זה נוצרה אצל אמא תפיסה שרירותית כלשהי, לפיה ד' היא הבת שלה ואנחנו לא.
כאילו לקחנו את הבת שלה, שהיא ד',
והשתלטנו על הגוף, וכל פעם כשמישהי מאיתנו נוכחת אז זה אומר שהבת שלה לא נמצאת.
בגלל שבמקרה ד' נושאת את השם.
אבל מה שאמא לא מצליחה לתפוס,
זה שהישות הזאת שהיא חושבת עליה בתור ד' וקוראת לה ד',
כוללת גם אותנו.

ברור שאם תשאלו אותה היא תגיד שהיא מבינה.
שככה זה DID, שאנחנו כמה, שהבת שלה היא כמה.
אבל עדיין האמירה של "הבת שלי", ביחיד, מראה על חוסר הבנה.
אמירות כמו "אני צריכה ללמוד להסתדר עם האחרות",
או "קשה לי עם זה שאיבדתי את הבת שלי"
הן מעליבות.
אנחנו לא "אחרות".
כי גם אני הבת שלך ותמיד הייתי.
אז מה אם לא קוראים לי ד'.
את מכירה אותי בתור הבת שלך, דיברנו כאמא ובת בלי שבכלל ידעת.
למה הידיעה הזאת משנה משהו?
מה הופך את ד' ליותר אמיתית ממני,
ויותר להיות הבת שלך ממני?
אני נמצאת בחוץ קצת פחות ממנה, אבל עדיין הרבה,
ובשנים של ההתבגרות היינו כמעט באותה הכמות בחוץ!
אם למשל הייתה לך בת אחת והיא הייתה מאוד מאוד בלגניסטית,
זה היה הגיוני להגיד "אני מתגעגעת לבת שלי כשהבלגניסטיות משתלטת עליה?"
לא.
למה?
כי הדבר המורכב הזה שאת קוראת לו "הבת שלך" כולל גם אם הבלגניסטיות.
זה אותו דבר!
הדבר הזה שאת קוראת לו "הבת שלך" הוא בעצם אוסף של דברים, הבנות שלך,
ואחת מהן זה אני.
אז כשאני נמצאת הבת שלך לא נמצאת?

זה נורא פוגע.
אפשר להיות פוליטיקלי קורקט ולהכיר ב-DID,
אבל היא לא מפנימה עד הסוף,
היא כן רואה בנו אנשים שונים,
אבל רק אחת משוייכת בראש שלה אל המכלול,
ולכן בגלל שהמכלול הוא הבת שלה, רק האחת הזאת היא הבת שלה.
וזה משהו שאני נפגעת ממנו כמעט יום יום.

הרבה לא מבינות את זה.
ד' מן הסתם לא מבינה את זה,
כי מבחינתה היא היא ואנחנו אנחנו,
והיא הבת של אמא שלה ואנחנו אנחנו,
והיא לא רואה בעייה.
ויש כאלה שבכלל לא מרגישות חלק עם המשפחה,
שמרגישות את עצמן במקום אחר.
ויש אותי וכמה כמוני,
שלא שייכות לשום מקום,
כי המקום שאנחנו שייכות אליו בהרגשה רואה בנו זרות.


-סיציליאנה
9 תגובות
קצת נרגעתי.
03/07/2019 21:17
סיציליאנה
אני לומדת להתמודד עם השיער החדש.
הדיספוריה קשה.
תמיד הייתה.
אבל אני יודעת שאני יודעת להתגבר על דברים,
אני יודעת שאני חזקה,
אני מנסה להישאר באחיזה מתוך המקום שאני מבינה את ל'.

מתחשק לי לעשות סדר רציני בדברים שלי.
שלנו.
אבל אני לא כל כך מצליחה להתרומם מהמיטה.
עייפה, קצת מדוכדכת.

מאיפה אתם מוצאים כוחות לבצע מטלות?
מה הנקודה שהחל ממנה אתם אומרים "מלוכלך לי פה מדי, אני חייב לעשות משהו"?
באמת שכל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב על הגב ולשמוע מוסיקה.
לא לזוז ולא להצטרך לזוז.


-סיציליאנה
4 תגובות
היא גזרה לי את השיער.
30/06/2019 15:24
סיציליאנה
בהמשך לפוסט הקודם,
עוד תלונה מזדמנת על ל' והאנוכיות שלה.
אתמול היא גזרה את השיער.
לא קצוץ או משהו מאוד קיצוני,
אבל היה לי שיער מאוד מאוד ארוך ועכשיו הוא רק עד הכתפיים.
אני יודעת שהרבה חושבים "בסדר, זה רק שיער, זה צומח",
אבל בשבילי זה משמעותי, וזה משמעותי מכמה סיבות:

1) דיספוריה.
אני מאוד מנותקת מהגוף ולא מרגישה בו בנוח.
המימדים שלו הם לא שלי והגיל שלו הוא לא שלי, אני לא שייכת.
השיער היה נקודת חיבור שאני כן בנוח איתה.
אהבתי את השיער הארוך, עד המותניים.
אהבתי להשקיע בו ולא להרגיש זרות.

2) תחושת שליטה.
לבחור את הדבר הבסיסי הזה של מה יקרה עם הגוף שלי,
של מה יקרה עם השיער שלי,
זו פריביליגה שהרבה פעמים אין.
אם מישהי באיזה התקף דיכאון או זעם אודיספוריה מחליטה שהיא לא רוצה את השיער ויכולה לקבל החלטה על כל האחרות שאיתה באותו הגוף.

אני רוצה לתמוך ולהזדהות.
אני יודעת שהיא עושה את זה כי קשה לה.
פעם היה לה בלוג והיא כתבה על הריטואל הזה (שהיא כבר עשתה אותו בעבר),
שזה ניתוק מרקמה מתה שהיא מקור לנשיות,
ושהשיער מחובר אצלה לחלק מהטראומות שעברו.
אבל מראה חיצוני חייב להיות החלטה משותפת.
אם קשה לך עם השיער תאספי אותו, תשימי כובע,
אל תגזרי אותו ותכריחי אנשים אחרים להתמודד עם התוצאות של הקריזה הרגעית שלך.

אני כועסת עליה,
אני דיספורית ואני עצובה,
מנסה לא להיכנס לכעס כי הוא מנתק אותי עוד יותר,
אבל הוא מאוד מאוד נוכח כרגע.


-סיציליאנה
10 תגובות
הלוואי שיכולתי לקחת ממנה את השליטה.
28/06/2019 01:14
סיציליאנה
סליחה שנעלמתי להרבה זמן.
אני לא מודעת הרבה בזמן האחרון,
או לפחות אני לא מספיק לבד בשביל להרגיש בנוח לכתוב.
כשאני מנותקת אני עדיין נמצאת במרחב המבודד שלי.
וכשאני מחוברת אני לא כאן במאה אחוז,
אלא חצי בדיסוציאציה,
וכלום לא מצליח לחבר אותי.
אני חושבת שהעובדה שכולם עדיין מדברים על נושאים שאני רגישה אליהם (בגלל החדשות, בעיקר כל הסיפורים של הא*נס של הילדה הקטנה) מקשה עליי להתחבר עד הסוף ולהיות נוכחת.

אבל רציתי לכתוב קצת על מה שקורה איתנו.
ואיתי בעיקר, כי אני מוצפת.
אנחנו בתקופה מוזרה.
יש הרבה עבודות קטנות ופרוייקטים קטנים,
והחלקים ה"מתפקדים" במכלול מתמודדים איתם בצורה סבירה.
חשבתי שאני אחת מה"מתפקדים",
אבל אני לא נמצאת מספיק,
אז כנראה שאני לא.
אז יש את המישור המתפקד שהוא לגמרי מתפקד,
קצת בלעדיי,
וזה גורם לי להרגיש לא כל כך חשובה ונחוצה.

אבל במקביל לתפקוד הזה, אנחנו גם נורא לא מתפקדות בהרגשה שלי.
מי שמאוד מפריעה לזה בעיניי זו מישהי שנקרא לה ל'.
גם היא חלק מאיתנו.
אבל לא כל כך קל איתה.
היא מחזיקה הרבה זכרונות רעים,
והאופי שלה גם ככה מאוד פאסימי ואובססיבי.
כל הטריגרים שיש מסביב מאז הסיפור של הילדה בת השבע, מביאים את ל' החוצה כל הזמן.
והיא לא מתפקדת.
והיא גם נהיית יותר דומיננטית וקולנית ברקע כשאני במודעות.
זאת אומרת, אני במודעות ואני בשליטה, אבל אני יכולה לשמוע אותה חזק,
וזה מאוד מקשה עליי,
כי היא אומרת דברים רעים כל הזמן.
אני מבינה שקשה לה,
אבל היא לא רוצה לתקשר איתנו,
ובכל זאת מושכת למטה.
כבר וויתרתי על לנסות לעזור לה כי היא לא רוצה,
ונורא קשה למשוך את עצמי למעלה כשאני מוקפת במחשבות כאלה,
אז גם אני צוללת, שוקעת, מתנתקת.
ובגלל שהיא במצב הרס עצמי כרגע, עוד יותר מהרגיל, היא התחילה לעשות כל מיני שטוייות, והשטוייות האלה מזיקות לכולנו ולא רק לה.
גם לי.
היא נכנסה לקשר עם גבר בן חמישים פלוס,
נשוי,
ואני לא רוצה להיות חלק מזה,
אני מתעקשת לא להיות חלק מזה,
אבל זה נכפה עליי בגלל שאני באותו גוף כמוה.
זה ממש מכעיס אותי.
זה לא רק עניין של העדפה מוסרית,
זה עניין של להתחשב בצורה הבסיסית ביותר עם מי שחולק איתך את הגוף,
ויש כאלה שלא רוצות להיות בקשר מיני כרגע,
בטח שלא עם גבר מאוד מאוד מבוגר,
אבל היא עושה מה שהיא רוצה בלי להקשיב ואף אחת לא מצליחה לעצור אותה.

אוף.
אולי זה דווקא דבר טוב שאני לא מגיעה הרבה למודעות,
ולא צריכה למצוא את עצמי שוב ושוב במצבים הגרועים שהיא מכניסה אותנו אליהם.


-סיציליאנה
8 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »