עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
אני הורקרוקס בודד, חתיכת זכוכית ממראה שבורה.
אבל גם ההורקרוקס פועם וחי,
וגם פיסת המראה היא מראה בפני עצמה.
-
ואם זה לא ברור, אתם מוזמנים לשאול אותי עוד.
על עצמי, עלינו, על DID ועל העולם.
חברים
broken wingsמואנהIM ALedya
ארכיון
יוני 2019  (3)
לנצח אהיה...
•  אובססיבית
•  בעלת פחד קהל
•  בררנית באוכל
•  דאגנית
•  חולמנית
•  טובה עם מילים
•  טיפוס לילי
•  לא כועסת בקלות
•  לא ממוקדת כל כך
•  מגזימה לפעמים
•  דיסוציאטיבית
•  סובלת מאינסומניה
•  פרפקציוניסטית
•  פסנתרנית
•  צבעונית :)
•  שמה לב לפרטים קטנים
•  שתקנית
•  פוסט טראומתית
•  מעדיפה מבטים על מילים
חלומות קטנים...
•  להתאים אליי את הגוף
•  טיול רגלי באירלנד
•  טיול רכבות באירופה
•  לגדל זיקית
•  לדובב
•  לדעת לדבר 10 שפות שונות
•  להיות מסוגלת לנגן הכל משמיעה
•  כל הבלדות של שופן
•  לזכור את כל החלומות שלי
•  לזרוק לים מכתב בבקבוק
•  ללכת ברגל למקום רחוק
•  ללמוד לרקוד
•  להתאהב שוב
•  לעבוד בעבודה רצינית
•  להגיע לאי שבספייס
•  לא להתבייש בנו
•  לא להתבייש בעצמי
•  לא להתבייש במקס
•  לשתוק במשך חודש שלם
•  סולו בקנטטה של באך
מעולם לא...
•  אהבתי קפה
•  אכלתי דג
•  אכלתי פלפל חריף
•  בכיתי ב"מלך האריות"
•  ברחתי מהבית
•  שנאתי
•  דיברתי ברדיו
•  החלקתי על הקרח
•  הייתי באמריקה
•  הכיש אותי נחש
•  הלכתי על פסי רכבת
•  הסתפרתי קצוץ
•  טסתי בכדור פורח
•  ניגנתי בכלי מיתר
•  עצרה אותי משטרה
•  שחיתי בעירום
•  רציתי לעשות סקס
•  רכבתי על סוס
•  קראתי מחזה של שייקספיר
•  הייתי במודעות משותפת עם גבר
אין לי לאן לברוח.
18/06/2019 17:50
סיציליאנה
האינטרנט הוא כבר לא מקום בטוח.
המילה "כבר" היא אשלייה, כי בעצם האינטרנט מעולם לא היה מקום בטוח.
הוא נותן מצג שווא שקרי של אלמוניות,
הוא נותן לי להיות בלי שיידעו שאני למעשה שום דבר,
אני לא צריכה גוף בשביל להיות בן אדם.

אבל האמת היא שמרגיש לי נורא לא בטוח ביומיים האחרונים.
כל הרשתות מוצפות בסיפור המחריד של הילדה בת השבע שנפגעה.
כולם מתעסקים בזה,
כולם חושבים על זה,
כולם ממלאים את החלל בדיבורים על זה.
אני בטוחה שהכאב והבחילה שהם חשים הם אמיתיים,
וזה כן דבר שמאוד ראוי להתעסק בו,
אבל ההצפה קשה ואינטנסיבית.

גם אם אני אסתגר לבדי בבית, זה יבוא וירדוף אותי ברשתות החברתיות.
יזמין אותי לבהות בזה ולצלול לתוך זה,
לא להצליח לצאת ולנשום.
אני לא רוצה שזה יהיה נוכח,
אני לא רוצה שהמציאות תכפה את זה על הזיכרון ועל המודעות שלי,
אבל באותו זמן אני גם נספגת לאט לאט בהמון כעס.
פתאום כשאפשר להפוך את האלימות המינית לסמל פוליטי,
אז רק עכשיו פתאום זה נהיה מעניין
אוי ראוי להתייחסות.
נורא קל לשכוח שמאחורי הילדה הזאת יש עוד עשרות ומאות ילדות,
כאלה שאף אחד לא ייראה ולא יישמע,
כאלה שבמקרה מי שפגע בהן היה מאותה קהילה כמוהן,
ולא היה אפשר למנף ולהציג לראווה את הכאב שלהן כמשהו לאומני,
והרי משהו לאומני כואב לכולם.

שוב,
אני לא חושבת שמי שאומר שזה כואב לו משקר.
אני בטוחה שזה כואב,
אבל הכעס הלאומני משריש את הכאב הזה בצורה יותר חזקה מסיפורים אחרים,
ולא חסרים סיפורים אחרים.

אני מרגישה נורא על זה שאני כועסת ככה.
מי אני לכעוס בכלל?
אני לא היא,
אני לא יכולה לגרוע את הכאב שלה,
אבל באותה נשימה אני כן היא,
מותר לי שיכאב לי מזה שכואב לה,
ומותר לי שיכא לי מזה שכואב לי.
אני ממש לא רוצה להגיד שלא מגיע לה להישמע,
אבל אני כל כך כועסת שזה הדבר היחיד שמדברים עליו,
ואין לי לאן לברוח,
זה תופס אותי בידיים, ברגליים, בבטן,
אני מאובנת ומיטלטלת, אבל כולם נורא רוצים לדבר על זה.
אני מחוררת מרוב ריקושטים,
וזה מכעיס אותי.
ואני אפילו עוד יותר כועסת על הסיבות שבגללן זה נהיה כל כך חשוב ודחוף פתאום.
זה ממש לא פשע לאומני,
זה פשע מגדרי.

הכאב של אנשים הוא כנה.
הוא כנה באמת ואני בטוחה שכל מי שכואב לו לשמוע מתכוון לכאב שלו מכל הלב,
אבל עוד שבוע כולם ישכחו מזה חוץ מהילדה הזאת,
ומהילדות האחרות שלא שמעו אותן.


-סיציליאנה
4 תגובות
געגועים.
15/06/2019 11:12
סיציליאנה
כבר הרבה זמן שאני לא מגיעה לספייס בצורה מסודרת.
קשה לי מאוד להסביר מהו הספייס לאנשים.
אני לא רוצה שיגידו לי שזה "לא אמיתי" או שזאת "הזייה", כי זה אחד הדברים הכי אמיתיים בשבילי בעולם.

כמו שאתם כבר יודעים, אני חלק ממכלול של הפרעת זהות דיסוציאטיבית.
אנחנו כמה אנשים שחולקים גוף אחד.
הספייס הוא מרחב שבו אנחנו יכולים לתקשר.
מין עולם פנימי שבו אנחנו מתקיימים אחד עם השני במקום אחד בתוך השני.
וזה באמת עולם, יש בו מקומות, בתים, מזג אוויר...
לא כולם יכולים לפגוש את כולם,
ולא כולם יכולים להגיע לכל מקום,
אבל יש תקופות שבהן הספייס הוא הבית שלי כי אני בקושי נמצאת בחוץ.
עכשיו זו לא תקופה כזאת, עכשיו אני די הרבה בחוץ, אבל הייתי צריכה להסביר.

אז כבר הרבה זמן שיש לי בלאגן עם הספייס.
כשאני מאבדת הכרה (נכנסת לדיסוציאציה) אני מגיעה לספייס, אבל לאזור מבודד שהוא לא האזור הרגיל שלי.
אין שם אף אחד חוץ ממני, וזה אומר שאני בעצם מנותקת מכולם.
את שקרוב אליי אני עדיין יכולה לשמוע כשאני במודעות,
הם יכולים לדבר איתי ככה,
ומי שרחוק ממני יכול לכתוב לי אם הוא רוצה,
אבל זה לא אותו הדבר.

אני בעיקר מתגעגעת לבורדו.
בורדו היא סוג של אחות גדולה בשבילי.
היא אישיות אחרת, מבין האנשים בגוף, והיא עזרה לי יותר מכולם מתי שהזדקקתי לה.
הגעגוע אלייה מאוד צורם.
לאבד אותה זה באמת כמו לאבד חלק ממני, כי אנחנו סוג של חלק אחת מהשנייה.
באמת.
אני יכולה להתבודד מכולם, רק לא ממנה.
לפעמים אני יכולה להרגיש את הרגשות שלה אם היא מאוד נוכחת,
אבל נורא קשה לנו לדבר, ואני מתגעגעת אלייה יותר מהכל.

למה אני מספרת את זה?
כי אתמול הייתי בחזרה של הרכב מוזיקה קאמרית שאני מנגנת בו.
והייתה שם סיטואציה חברתית שהייתה לי קצת עמוסה וקשה,
ואלה הרגעים שבהם הכי עוזר לי לשמוע אותה ולהרגיש אותה.
אבל אנחנו מנותקות.
והייתי כל כך בודדה.
והבדידות הזאת דוקרת פי כמה כשאת במקום שמוגדר באזור הנוחות שלך,
אפילו הבית שלך.
לעשות מוזיקה זה הדבר שלי, לא הדבר שלה.
בסיטואציות שהן יותר "שלה" את עוד יכולה להרגיש שיש הצדקה לבדידות שלך.
כשאת במגרש הבייתי ומרגישה כל כך בודדה,
זה כבר מעורר אשמה.
אולי אני נענשת על משהו?
מה עשיתי לא בסדר, שהתת מודע חושב שצריך לנתק אותי מכולם?
אני עד כדי כך רעילה?
עצוב לי ואני מתגעגעת.



-סיציליאנה
7 תגובות
בלוג חדש, משל עצמי.
12/06/2019 18:51
סיציליאנה
היי.
קוראים לי סיציליאנה.
אני בת 15, או 16, או 17. תלוי ביום.
מאחורי ברז ההססנות הזה יש זרם שוצף של מילים, שאולי ייצאו מתוכי יום אחד, אבל כרגע הן מטפטפות להן לאט לאט.

אולי כמה מהאנשים בקהילה פה זוכרים.
היה לי פה בלוג פעם,
שכתבתי ביחד עם השותפות שלי.
מי שפתחה אותו קראה לו System me, ולא כל כך אהבתי את השם.
כי מה זה בכלל ה-"Me" הזה?

אנחנו מערכת.
אני חלק ממערכת.
אנחנו מספר אנשים שחולקים גוף אחד.
הפרעת זהות דיסוצייאטיבית.
תודעה מפוצלת, אוסף של נשמות, פזורה לא אינטגראטיבית של "אני"ים בודדים שהתקבצו להם יחדיו.

אבל בניגוד לבלוג הקודם,
הבלוג הזה הוא לא חינוכי, לא נועד להעלות מודעות,
לא נועד להיות כלי לתקשורת עם השותפות שלי.
זה פרטי יותר, מחבק יותר,
זו החווייה האישית שלי בעולם על כל מה שהיא כוללת,
את עצמי, את הגוף, ואת השותפות.
הפרעת הזהות היא לא חלק מהזהות, רק חלק מהחווייה.
ואם תקראו בצד מי אני, תראו שהמערכתיות לא נוכחת בהגדרה הזאת.

אז נעים להכיר :]
אם אתם קוראים כאן, ואם תרצו, אני אשמח שתציגו את עצמכם.



-סיציליאנה
8 תגובות